מוזאון מצלמות
משחר ההיסטוריה, בתקופת האבן הקדומה, רצה האדם להנציח את עצמו ואת סביבתו. ציורי מסעות הצייד, שצוירו לפני כ-40,000 שנה, מקורם בתרבות האוריניאקית והם נמצאים במערת אל קסטיו בספרד.
אמני הרנסנס חיפשו דרכים לצייר במדויק ככל האפשר את העולם סביבם. המצאתו של ליאונרדו דה וינצ'י משנת 1490 – הקאמרה אובסקורה (הלשכה האפלה) – סייעה להעביר את העולם התלת-מימדי לציור הדו-מימדי.
בשנת 1826 הצליח ממציא צרפתי בשם ניספור נייפס לצלם את הצילום הראשון בהיסטוריה: "נוף מחלון בלה-גרא". הוא הכין לוח פְּיוּטֶר (סוג של מתכת ( שנמשח תמיסת ביטומן) סוג של זפת) את הלוח הניח בגב קמרה אובסקורה, וחשף אותו לאור במשך למעלה משמונה שעות. התוצאה שהתקבלה הייתה תמונה פוזיטיבית קבועה, קשה לקריאה ולא ברורה. בצילום הידוע רואים מצד שמאל את עליית הגג של בית-יונים, ומצד ימין אגף של ביתו של נייפס, במרכז נראה גגו המשופע של אסם, ומאחוריו עץ.
במשך השנים, חומרי הצילום השתכללו, מצלמות העץ הגדולות הלכו והצטמצמו בגודלן, חומרי הצילום הכימיים נזנחו לטובת חיישנים דיגיטאליים, המשמשים כיום כמעט בכל המצלמות. המקום כאן בא להזכיר ולזכור פרק חשוב בהיסטוריה האנושית בו הצליח האדם לשמר חלקיקי שנייה לנצח ומצא דרך אחרת לכתוב את ההיסטוריה- באור.
מוזיאון המצלמות מבוסס על אוסף המצלמות העצום של גואל דרורי ותורמים רבים נוספים מרחבי העולם. לאוסף זה נוספו אוספים שנתרמו מבוסטון, תרומה של למעלה מחמש מאות מצלמות של מישל זילברשטיין שסיפור חייו מרתק ומדהים, שהחליט לאחר ששמע על הקמת הצלמנייה בבאר שבע, לתרום לעיר, בחפץ לב, את האוסף שאסף כל חייו.
תרומה נוספת, התקבלה מדר' יעקב וג'וזי אמסלם, עולים חדשים מצרפת המתגוררים באשדוד, ששמעו על הקמת הצלמנייה והחליטו לתרום גם הם את האוסף שלהם שכלל כ-350 מצלמות.
בית הצלמנייה ממשיך לקבל תרומות נוספות ורבות מאנשים פרטיים, ממשפחה ומחברים.
המוזיאון, מציג תערוכת קבע ותצוגה מתחלפת של מצלמות, מיום המצאת המצלמה ועד היום.
בכניסה לחלל המוזיאון, האווירה מסתורית, כזו שתורמת להכנסת הצופה, למצב נפשי של גילוי התודעה, הזיכרון, וחידוד חושיו האישיים, שיבואו כולם לעזרתו, בפענוח הרגע הקפוא בזמן, שהמצלמה שלפניו יצרה אין–ספור פעמים, ברישום של אור ובהקפאה לנצח של שבריר שניה.
באולם ארוך שמכתיב המבנה, חשוך ברובו, כמו בחדר חושך של הצלם, כאשר מעל כל מצלמה תלוי מקור אור חד וממוקד, שמאיר אותה, המצלמות המוצגות מתעוררות לחיים, ומספרות סיפור על אותו הרף עין שהוקפא לנצח. התיאור הדו-מימדי של הדימויים, שנוצרו באמצעות אותה מצלמה, שהצופה מתייחד איתה באותו הרגע, מתעורר לחיים ומספר סיפור אחד.